פסק-דין בתיק ע"א 2242/03

השופטת ד' ביניש:

1.        בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.1.03 (השופט י' כהן), אשר דחה את תביעתם של המערערים מחמת התיישנות והטיל עליהם הוצאות משפט בסך של 30,000ש"ח.

רקע עובדתי

2.        המערערים בנו בית למגוריהם בין השנים 1984 ל-1985 (להלן: הבניין). המשיב 1, מהנדס בניין במקצועו (להלן: המהנדס), הופקד על תכנון הבניין, על ביצוע בניית השלד וכן הוטל עליו לבצע את הפיקוח העליון על עבודות הבניה. המשיב 2 הוא הקבלן שבנה את הבניין, אשר לא היה קבלן רשום בעת הבניה (להלן: הקבלן).

          בשנת 1982 ניתן למערערים על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: הוועדה) היתר בניה לבניית בית מגורים ששטחו הכולל הוא 120 מ"ר, בהתאם לתוכנית שהכין המהנדס. בשנת 1984 ערך המהנדס תוכנית נוספת, אשר לא הוגשה לאישור הוועדה. בפועל, נבנה בית ששטחו 330 מ"ר, בהתאם לתכנית שהכין המהנדס בשלב מאוחר יותר, אשר המערערים הכניסו בה שינויים מסויימים. אין מחלוקת כי לבניין שנבנה בפועל לא ניתן היתר בניה.

          בשנת 1988 החלו המערערים להתגורר בביתם. לטענתם, הבחינו במהלך השנים בסדקים לא מהותיים בקירות הבניין, אולם בשלב מסויים החמיר מצב הסדקים ומי גשמים החלו לדלוף מן הגג. בשנת 1998 פנו המערערים אל המומחה מר רמי חזז (להלן: המומחה מטעם המערערים) על מנת שיחווה דעתו באשר למצבו ההנדסי של הבניין. בחוות דעתו קבע המומחה מטעם המערערים כי יש להרוס את הבניין נוכח ליקויים יסודיים הקיימים בביסוסו. לנוכח ממצאים אלו הגישו המערערים ביום 8.2.99 תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה ובה ביקשו לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בסך של 1,010,980ש"ח בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהליקויים שהתגלו בבניין.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם של המערערים לאחר שקבע כי התביעה התיישנה. בבואו להכריע בסוגיית ההתיישנות, סקר בית המשפט את העדויות ואת הראיות שבאו בפניו, ובכלל זה דברים שנשמעו מפי המומחים המקצועיים מטעם הצדדים. מבין העדויות סמך בית המשפט את ידיו על עדותו של המומחה מטעם המהנדס, ד"ר עמי גלזמן (להלן: המומחה מטעם המהנדס), לפיה הכשל ביציבות הבניין נבע בעיקר מכך שהיסודות היו טמונים בעומק קטן מהמידה הנדרשת על אדמת חרסית, ואף על שכבה שאינה מהודקת כראוי. המומחה מטעם המהנדס העריך כי סדיקת המבנה נוצרה עם גמר הבניה, לאחר הגשמים הראשונים. לדעתו, עם הופעת הסדקים היה על בעל הבית לזהות את שארע ולפנות למתכנן ולקבלן, כדי לקבל פתרון לבעיה. בית המשפט קיבל גם את עדות המומחה מטעם הקבלן, מר באסם חזאן, אשר העיד כי במהלך ביקור בבית המערערים בשנת 2001 אמר לו המערער כי הסדקים בבניין נתגלו "16-15 שנים מהיום, אולי 3 שנים מיום בנית השלד". על סמך עדויות אלו, הגיע בית המשפט למסקנה כי האירועים שהקימו לכאורה את עילת התובענה היו מעשיהם הרשלניים של המשיבים בעת בניית הבניין - בשנים 1984 או 1985 - וכי במועד זה נתגלו למערערים הסדקים בקירות ועילת התובענה התגבשה. לפיכך קבע בית המשפט כי תקופת ההתיישנות חלפה בשנת 1992, דהיינו, שבע שנים לאחר שנולדה עילת התובענה. עוד ציין בית המשפט כי גם אם המערערים לא שמו ליבם לסדקים בקירות הבניין בגמר הבניה, אלא רק בשנת 1988, בעת שהחלו להתגורר בבניין, הרי שמניין שבע שנות ההתיישנות הסתיים בשנת 1995. כן הוסיף בית המשפט כי אף בהנחה שהסדקים בקירות לא התגלו למערערים אלא מאוחר יותר, הרי שחלה על המקרה דנן הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), המגבילה את תקופת ההתיישנות לעשר שנים מיום אירוע הנזק, ותקופה זו חלפה אף היא. התביעה הוגשה, כאמור, בשנת 1999, ולפיכך קבע בית המשפט כי עילת תביעתם של המערערים התיישנה.

          למרות קביעתו כי תביעתם של המערערים התיישנה, בחן בית המשפט קמא את הנזק שנגרם למערערים וכן את שאלת חלוקת האחריות לנזק, למקרה שהכרעתו תהפך בערעור. בית המשפט חיווה דעתו כי לכאורה ניתן לסבור שלמערערים לא נגרם כלל נזק כתוצאה ממעשיהם או מחדליהם של המשיבים, בהתחשב בכך שהבניין נבנה ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום. בית המשפט ציין כי התעלמות בוטה מהוראות החוק בהחלט עלולה להביא לתוצאות שהמערערים עומדים בפניהן כיום. כן הביע בית המשפט דעתו כי בניין אשר נבנה ללא היתר בניה הוא בניין שסכנת ההריסה מרחפת מעליו - בין אם נבנה על יסודות מוצקים ובין אם נבנה על יסודות רעועים - וכי אם תתממש סכנה זו במקרה דנן יאלצו המערערים לשאת בנזק הנובע מכך ולהתחיל לבנות את הבניין מבראשית, לאחר שיקבלו היתר כחוק לבנייתו. בסופו של דבר, התרשמותו של בית המשפט מהתנהגות המערערים לא הובילה אותו אמנם לקבוע כי יש לדחות בעטיה את תובענתם אולם היא באה לידי ביטוי בעת שעמד בית המשפט על חלוקת האחריות בין הצדדים.

          בית המשפט קמא פנה, אפוא, לדון בהתרשלותם של המשיבים וכן בחלוקת האחריות בין הצדדים ובשיעור הנזק. לעניין התרשלותם של המשיבים, דחה בית המשפט את גרסת המהנדס והקבלן, אשר כל אחד מהם ניסה להרחיק עצמו מהקשר לבניה ומהזיקה לאשר התרחש במהלך הבניה. בית המשפט קיבל את גרסת המערערים לפיה כל דבר שהקבלן ביצע נעשה בהסכמת המהנדס וקבע כי אף שהמהנדס עבד באילת בתקופה בה נבנה הבניין, המתינו לו במהלך העבודה לצורך ביצוע עבודות בניה שונות. עוד נקבע כי המהנדס מדד ואישר את הבניין בתום הבניה. מעורבותו של המהנדס, כך קבע בית המשפט, היתה עמוקה יותר ממה שנטען על ידו. על כן, קבע בית המשפט כי המהנדס לא תכנן כראוי את יסודות הבניין, לא ערך בדיקות קרקע קודם שהחליט על שיטת הביסוס, פעל ברשלנות שגרמה לכך שיסודות הבניין אינם יסודות מתאימים לסוג הקרקע במקום וכשל בעבודות הפיקוח שקיבל על עצמו. ביחס לקבלן, נקבע שחלק מהליקויים ואף הכשל בבניין היסודות שגרם לסדקים, הינם תוצאה של רמת ביצועיו הירודה. גם את המערערים לא פטר בית המשפט מאחריות לנזק. בית המשפט קבע כי המערערים העסיקו קבלן לא מיומן ולא מקצועי, חסכו מעצמם את ההוצאות הכרוכות בקבלת היתר בניה והכניסו שינויים בבניין אשר עלולים היו להשפיע על יציבותו. עוד קבע בית המשפט כי מצב התחזוקה הירוד של הבניין תרם אף הוא להתרחשות הנזק.

          על יסוד הניתוח העובדתי והמשפטי האמור, קבע בית המשפט כי אלמלא היתה התביעה נדחית מחמת ההתיישנות, הרי שחלוקת אחריות ראויה תהא כך שעל המערערים יוטל אשם תורם בשיעור של 20%, ואילו יתרת הנזק תחולק באופן שווה בין שני המשיבים. את שיעור הנזק העמיד בית המשפט על סך של 1,190,868ש"ח, סכום המורכב מעלויות הריסת הבניין הישן, הקמת הבניין החדש, תכנון, פיקוח הנדסי, הוצאות נוספות, נזקים שאינם ממוניים וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

טענות הצדדים בערעור

4.        המערערים מעלים בערעורם שלושה טיעונים עיקריים. ראשית, טוענים הם כי התובענה טרם התיישנה במועד הגשתה; שנית, ולחלופין, טוענים המערערים כי הקבלן אינו זכאי להגנת ההתיישנות, שכן העלה טענה זו רק בשלב הסיכומים בתיק; ולבסוף, טוענים הם כי טעה בית המשפט קמא כשקבע כי לכאורה לא נגרם להם כל נזק כתוצאה ממעשיהם או מחדליהם של המשיבים, בהתחשב בכך שהבניין נבנה ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום. לעניין כל אחד מטיעונים אלה מעלים המערערים שורה של טענות אשר לחלקן נתייחס בהמשך.

          מנגד, סומכים המשיבים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי דין הערעור להדחות מן הטעמים שפורטו בפסק הדין ומטעמים נוספים. המהנדס חולק על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן התרשל בתכנון יסודות הבניין ובבדיקות הקרקע. עוד טוען המהנדס כי לא פיקח על בניית ביתם של המערערים שכן לא נתבקש לעשות זאת, וכי שיטת הביסוס בה בחר היא טובה ותקינה. הקבלן טוען כי על חלקו באחריות לנזק להיות קטן יותר, שכן פעל בהתאם להנחיותיו של המהנדס ותחת פיקוחו. כן טוען הקבלן כי יש לייחס למערערים אשם תורם גבוה יותר.

דיון

5.        הערעור שבפנינו מעלה מספר שאלות מרכזיות, אשר התשובות להן נגזרות זו מזו. השאלה הראשונה היא אם התיישנה תביעתם של המערערים; אם ייקבע כי התביעה לא התיישנה כי אז יהא עלינו לקבוע האם עקב התנהגותם של המערערים אשר בנו את ביתם ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום, אין הצדקה לפצותם בגין הנזק שנגרם להם; ואם אכן ייקבע כי נגרם למערערים נזק בר-פיצוי כאמור, מתעוררת, כמובן, סוגיית חלוקת האחריות לנזק. נעמוד על שאלות אלו על פי סדרן.

טענת ההתיישנות - המסגרת הנורמטיבית

6.        תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, לפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". חריג לכלל האמור נקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כהאי לישנא: